ביום החדש הראשון וגו׳. ידוע דעת הגמ׳ בשבת פ׳ ר״ע דאותו יום נטל עשר עטרות והי׳ ראשון לחנוכת הנשיאים ג״כ. ואם כן מבואר דשבעת הימים דכתיב בהם ופתח א״מ תשבו יומם ולילה שבעת ימים. וע״כ הי׳ בהם הקמה כמבואר בירושל׳ יומא פ״ג ובמדרש שהיו מקימים ומפרקין בכל יום. היה הכל לפני ר״ח ניסן. אך הראב״ע יצא בשיטה אחרת דזה היום ר״ח ניסן היה תחלת שבעה ימים אלו וראשון לחנוכת הנשיאים היה יום שמיני בחודש. ועיקר ראיה שלו משום שראה בספרי דהטמאים לנפש בי״ד היה מישאל ואלצפן שנטמאו בנו״א הרי שלא הגיע עת ליטהר. והנה כבר הובא ברייתא זו בסוכה דכ״ו. ובאמת הקשה ר׳ יצחק אם מישאל ואלצפן היו כבר היו יכולין ליטהר. ואפי׳ ר״ע שסובר כן ע״כ יישב שהושיב ישיבה על קברו. כמו שיישב ריה״ג שא׳ נושאי ארונו של יוסף היו. וצ״ל שהיו שומרים את הארון באוהל. והנה דברי חז״ל א״צ חיזוק ומהם לא נזוע. אך עוד יבואר לפנינו בפ׳ זו ההכרח לדעתם:
תקים את משכן אהל מועד. שעד כה היה הקמה אבל לא נקרא משכן אהל מועד. משום שלא בא עוד יעוד השכינה בו. ומהיום הזה יהי׳ משכן אהל מועד. והנה לא פורש פרטי הקמת הקרשים והיריעות משום שאין בזה חדשות על המפורש בפ׳ תרומה. גם מסדר הקמה שהי׳ בשבעת הימים. משא״כ בהקמת הכלים פי׳ המקום בשביל חדשות שהי׳ בם כמו שיבואר:
ושמת שם וגו׳ וסכת על הארון וגו׳. בשביל שנראה מדבר ה׳ לעיל כ״ו ל״ג ונתת את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת וגו׳ שמתחלה יתן הפרכת ואח״כ יביא הארון מש״ה פי׳ המקום ית׳ שמתחלה ישים את הארון ואחר כך הפרכת. וכבר ביארנו שם שאין זה מקראות הסותרות זא״ז. אלא תלית הפרכת על הקרסים היה תחלה ואחר הבאת הארון הי׳ משלשל הפרכת שיסוך על הארון. ודיוק לשון וסכת מפורש בסוכה ד״ז דניכוף ביה פורתא דמחזי כסכך. וע״ע בסמוך:
והבאת את השלחן. בארון כתיב ושמת שם. דמשמעות שימה הוא שיהא מתוקן כפי הצורך כמו שמוכרח לפרש להלן כ׳ משמעות וישם. וה״נ בארון היתה ההבאה באופן אחר ממה שנתקן בסוף כמו שנתבאר לעיל כ״ו ל״ד מש״ה כתיב דאחר השימה וסכות על הארון וגו׳ אבל בשלחן ומנורה הבאה לחוד השלחן בצפון ומנורה בדרום הי׳ מקדש כ״צ אפילו בלי שימה מכוין שתי אמות ומחצה מן הכותל כמש״כ לעיל כ״ו ל״ה. תדע שהרי שלמה העמיד עשרה שלחנות וכולן היו מקדשין:
וערכת את ערכו. אין הכונה שמשה יעריך באותו יום הראשון ערך לה״פ. שהרי מפורש בתוספתא מנחות פ״ז להיפך כמו שיבואר להלן מקרא כ״ג. אלא הכונה שהבאה זו יקדש את השלחן שיהא ראוי להעריך עליו בזמנו את ערכו. וכן הפי׳ במנורה:
ונתתה את מזבח הזהב לקטרת. כאן לא כתיב והקטרת עליו. דעדיין היה מחוסר מעשה העלאת הנרות. ואע״ג דלאו מעשה בגופו הוא מ״מ כיון דכתיב בי׳ הוי כמעשה בגופו כדאיתא ביומא דס״ב ב׳. ובפרש״י ד״ה אין כו׳ אבל הגרלה כו׳. מש״ה לא הי׳ מקודש עוד אלא מוכן לקטרת. משא״כ השלחן ומנורה לא הי׳ חסר מעשה זולת הזמן. וכל שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב דחוי כמש״כ התוס׳ שם דס״ד א׳ ד״ה התם. וע״ע מש״כ מקרא י״א:
ושמת את מסך וגו׳. כאן לא כתיב ונתת כמו להלן במסך שער החצר. דכאן הי׳ צריך שום לב שיהא נשאר פתוח. וכמו שיבואר בסמוך:
את מזבח העולה. עד כה נקרא מזבח הנחשת. ומיום השמיני והלאה נקרא מזבח העולה שאז הקריבו עליו עולת התמיד שהוא העולה הידוע. ועי׳ להלן כ״ט ובס׳ ויקרא ו׳ ב׳:
לפני פתח וגו׳. בכ״מ דכתיב פתח היינו שיהא פתוח כדאיתא בעירובין ד״ב א׳ שלמים ששחטן כו׳ שנאמר ושחטו פתח א״מ בזמן שהוא פתוח כו׳ וזה לא היה בשבעת ימי המלואים שלא הי׳ אלא דין במת יחיד כמש״כ התוס׳ במס׳ ע״ז דל״ד א׳ ד״ה במה. והנה בכלי ההיכל הקדים הקב״ה את המחיצות להעמדת הכלים. משא״כ בכלי החצר להיפך והיינו משום דכלי ההיכל המחיצות מקדשם. ואפילו המזבח החיצון אינו מקודש אלא פתח א״מ מש״ה המחיצות קודם. ולא דמי לבה״מ דקי״ל מקריב אע״ג שאין בית דהתם משום שכבר נתקדש המקום במקדש ראשון משא״כ במשכן. אבל החצר אינו ענין לקדושת המזבח מש״ה המזבח קודם דקדוש יותר:
ונתת את הכיור וגו׳. גם הוא קודם להעמדת החצר. דמכשירי מזבח הוא:
ושמת את החצר. כאן כתיב שימה. היינו שיהא מתוקן כ״צ בקשירת כל המיתרים להיתדות והאדנים:
ונתת את מסך וגו׳. כמשמעו לתלות ויהא סתום ומשולשל למטה:
ולקחת וגו׳. משמע דמצוה לגמור כל סדר הקמה ואח״כ לעסוק במשיחה וקידוש. אבל בס׳ במדבר פ׳ נשא כתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם משמע שאחר שמשח את המשכן והכלים העמיד את המזבח. והוא ע״פ הכלל דאיתא ביומא דל״ג הואיל והתחיל במערכה גומר. ה״נ מה שהחל גמר אותו ענין. וסדר הכתוב אינו לעיכובא בכ״מ וכמש״כ לעיל כ״ט כ׳:
והיה קדש. כבר עמד הרמב״ן על הא דלא כתיב קודש קדשים כמו במזבח במקרא הסמוך. ויישב בדרך השכל. ולבסוף כתב עוד ויתכן שאמר במזבח קודש קדשים בעבור שמקדש כמו שאמר כל הנוגע במזבח יקדש. והוא לעיל כ״ט ל״ז והיה המזבח קדש קדשים כל הנוגע וגו׳. והוא תמוה. שהרי כל הכלים מקדשין עוד יותר מן המזבח שאינו מקדש אלא הראוי לו. וכל כל״ש מקדשין אפי׳ שאינו ראוי לו כדאיתא במנחות דפ״ז ב׳ לענין שלחן ובאמת כתיב בכל כלי שרת קדש קדשים לעיל ל׳ כ״ט ע״ש. וגם כתיב שם כל הנוגע בהם יקדש. כמו במזבח. אלא כך י״ל דכל כלי קודש עד אותו יום השמיני לא נתקדשו כלל ומשיחתן מקדשתן כדאיתא בסנהדרין פ״ב. מש״ה והיו קודש ללמד שעד כה לא היו קודש כלל. וכל ז׳ ימי המלואים לא הקטיר קטרת ולא נרות. [ולא כהרמב״ן במקרא כ״ז. ועי׳ ס׳ ויקרא ט׳ כ״ג מש״כ] משא״כ מזבח שע״כ היה קודש בז׳ ימי המלואים שהרי הקריבו עליו. ומשעה שהזה הדם ומשיחה דימי המלואים נתקדש. וא״כ משיחה זו בשמיני מה היא עושה. ע״כ ביאר המקום ית׳ והיה המזבח קדש קדשים. עד כה לא היה אלא קודש כדין במת יחיד. ועתה יהיה קודש קדשים. אשר כל הנוגע בו יקדש. ומזה מבואר בקבלת חז״ל דכל פ׳ זו מיירי בשמיני למלואים לאחר שכבר הקריבו ז׳ ימי המלואים. וע״ע בסמוך ובמקרא כ״ג:
ומשחת את הכיור וגו׳. ועד כה שהי׳ כדין במת יחיד. לא היה מצות קידוש יו״ר כדתנן שלהי זבחים. והיום וקדשת אותו :
והיתה להיות להם וגו׳. תיבת להיות מיותר במשמעות הכתוב. אבל גם תיבת והיתה לא באה לבאר תועלת המשיחה שהוא בא לכהן. אלא לבאר מה צורך המשיחה גם בשמיני והרי כבר נתקדשו בהזאת הדם והכה״ג בשמן המשחה מיום ראשון למלואים. כמבואר בפ׳ תצוה ושם כתיב והיתה להם כהנה לחקת עולם. וא״כ משיחה זו דשמיני מה היא באה. וביאר הכתוב והיתה. על מה היא באה להיות להם משחתם לכהנת עולם לדורותם. שעד כה לא נתקדשו אלא המה בעצמם ומהיום ההוא והלאה יהיו כהנים לדורותם:
ככל אשר צוה וגו׳. לא להנאת כבוד והגדולה שיהיה לו יעוד במשכן קדשו. וכבוד אחיו ובניו. אלא כאשר צוה וגו׳ כן עשה:
הוקם המשכן. באשר הוא דבר פלא. הן בגשמיות שהי׳ בו עמל רב והוקם בנקל ובלי שהיות. הן ברוחניות ותכליתו שישרה בו השכינה ע״כ כתיב מקרא בפ״ע כי הוקם המשכן בס״ד. ואחר כך מפרש והולך:
ויקם משה את המשכן. בשבת דכ״ח מביא הגמ׳ ראיה דיריעות שש מיקרי אהל מזה המקרא ויפרוש את האהל על המשכן. ולפי הפשט הכי מוכח מגוף המקרא וכמש״כ התוס׳ שם משום דחשיב בסדר הקמתן דמתחלה נתן אדנים ואח״כ הקרשים. וכתיב אחר הקרשים ויפרש את האהל מבואר שהיינו שש משזר. פי׳ דא״א לפרש ויקם משה את המשכן היינו יריעות שש ואח״כ ויתן את אדניו וקרשים ויפרוש את האהל היינו יריעות עזים. דהאיך הקים את היריעות שש קודם שעמדו הקרשים במקומם :
וישם את קרשיו. משמעות וישם תקן אותם במעמדם יפה שוים כתואמים. אבל בעמודים שהיו עומדים על אצבעות הקרשים כתיב ויקם:
עליו מלמעלה. שני דברים הם. עליו הוא עורות אילים מאדמים. ומלמעלה הוא עורות תחשים:
כאשר צוה ה׳ את משה. אם נפרש שצוה בפ׳ הקודמת תקים את משכן א״מ. הוא מיותר וכמש״כ לעיל בפ׳ ל״ט. ותו א״כ אמאי לא כתיב נמי להלן מקרא ל״ג גבי חצר. כאשר צוה ה׳ את משה. אלא ע״כ משום שאין שם חידוש ועוד הרי בפי׳ תניא בתוספתא מנחות פ״ז ר׳ יוסי אומר כל ז׳ ימי המלואי׳ היה שלחן בטל בלא לחם לפי שלא נגמר מלאכתן. [פי׳ דחסר המשיחה של שמיני שהיא מקדשתן במדבר] ולמוצאי שבת לא סידרו את הלחם עליו אלא בשבת בזמנו. ה״ה אומר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ את משה היכן צוהו ועשו לי מקדש וגו׳ ויתן את השלחן וגו׳ ויערוך עליו ערך לחם לפני ה׳ כאשר צוה ה׳. היכן צוהו ביום השבת ביום השבת יערכנו. הרי מבואר שהתנא מוציא מדכתיב כאשר צוה ה׳ שאין הכונה לפ׳ הקודמת והבאת את השלחן וערכת את ערכו דא״כ הוא מיותר. אלא כאשר צוה ה׳ במקום אחר. והי׳ עוד בקבלה עד שלא נדברה אותה פרשה. ולמד משה מפי הקבלה עתה שאין פי׳ וערכת את ערכו שהוא בעצמו יעריך וביום ראשון אלא שיהא ראוי להעריך ע״י אהרן בזמנו שהוא ש״ק. מעתה נשוב לזה המקרא שאין הכונה שצוה בפ׳ הקודמת אלא הכונה באשר לא נתפרש פרטי הדברים שחיבר כל הלולאות חמשים וכדומה. והיה עולה עה״ד שאינם לעכובא כ״כ אלא כדי שיעמוד האהל בטוב. ואפי׳ חסר חיבור א׳ לא יהא נפרס האהל. מש״ה פי׳ הכתוב כאשר צוה ה׳. וזהו מקרא ושכנתי בתוכם. וביארנו שם שאינו הבטחה אלא מצוה שיהא באופן שיהי׳ נכלל העולם בתוכו. ונגד איזה פרט מבריאת שו״א נדרש שיהא חמשים לולאות פרופות וכ״ז שלא יהיו כולם כאחת אינו בכלל ושכנתי:
ויקח. כל ההקמה אע״ג דכתיב ויקם משה אינו הוא בעצמו אלא ע״פ דבריו ובסיוע דמינכרא כדאיתא בשבת דצ״ב לענין הא דכתיב ויפרוש את האהל. אבל מ״מ היו הלוים עמו. משא״כ נתינת הלוחות אל הארון לקח בידיו ממש ונתן. וכבר ביארנו לעיל כ״ה כ״א מקור לזה:
וישם את הבדים על הארון. גם זה נתבאר לעיל כ״ה י״ב שכבר היו נתונים ע״י בצלאל. אלא שהיו מונחים באופן שיהיו ראוים לשאת את הארון והיה יוצא משני צלעות הארון. ומשה תיקן שיהא כשני דדי אשה. ולעיל כ״ו ל״ג נתבאר מאין למד משה לעשות כן. והנה לא נזכר עוד בכל הפ׳ בשלחן ומזבחות ע״ד הבדים. היינו משום דבשלחן ומזבח הפנימי לא היו הבדים אלא בשעת מסע המחנות. ובמזבח החיצון כבר הביא בצלאל ולא עשה משה בזה מאומה:
ויתן את הכפרת על הארון מלמעלה. ג״ז נתבאר שם ל״ד שזה הי׳ נתינה שלא כדרך הנחה יפה אורך הכפרת על אורך הארון דזה הנתינה לא הי׳ אלא בקודש הקדשים. אלא עוד לפני הבאת הארון לפנים הניח את הכפרת ארכו לרוחב הארון וכדומה. רק כדי להכניסם ביחד והוא עפ״י דבר ה׳ כמש״כ שם באורך :
וישם את פרכת המסך. כבר נתבאר דיוק וישם שהוא הסרת הפרכת ממקום שתלוי שיהא משולשל. וכתיב כאשר צוה ה׳. כי אינו מבואר הכל עדי יעמוד על דיוק המקראות ע״פ ה׳:
ויערוך עליו ערך לחם וגו׳ כאשר צוה ה׳ וגו׳. כבר נתבאר בתוספתא הנ״ל שהעריך בש״ק הבאה בזמנו. וממילא היה המעריך אהרן וכן כל פרטי הפ׳ בנרות וקטרת והעלאת העולה הכל ע״י אהרן. וכ״כ הרשב״ם בפשיטות. והרמב״ן פי׳ שמשה הקטיר כל שבעת ימי המלואים ומשה העריך לחם הפנים ושארי עבודות וכ״ז נגד התוספתא והנה הביא הרמב״ן לשון רש״י על ויקטר עליו אהרן קטרת שחרית וערבית וגו׳. וסיים הרמב״ן ז״ל ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים. ולפנינו ליתא בפרש״י כ״ז. ולפי פרש״י עה״פ ויעל עליו אף ביום השמיני למלואים שהוא יום הקמת המשכן שמש משה כו׳ מבואר להיפך ממה שהביא הרמב״ן ז״ל בשמו. וברור שהיו שני מהדורות בפרש״י. ומה שראה הרמב״ן הוא מכת״י רש״י שחזר בזקנתו ואחריו הלך הרשב״ם וזהו עפ״י התוספתא וקבלת חז״ל מכריע:
וישם את המנורה. עי׳ מש״כ לעיל כ״ו ל״ה:
ויעל הנרות כאשר צוה וגו׳. בתוספתא הנזכרת איתא היכן צוהו על המנורה הטהורה יערוך את הנרות. ונראה דצ״ל מקרא הקודם יערוך אותו אהרן מערב עד בקר. ובא ללמדנו שלא העלה הנרות בשעת שימת המנורה במקומה שהי׳ בבוקר אלא בערב בזמנו:
וישם את מזבח וגו׳. בשום לב העמידו משוך קימעא כלפי חוץ מן השלחן והמנורה כדאיתא ביומא דל״ג ב׳:
ויקטר עליו קטרת סמים כאשר צוה וגו׳. בתוספתא והיכן צוהו בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ס״ל להאי תנא כמ״ד דמחנכין את המזבח הפנימי בקטרת של שחר וכדאיתא במנחות ד״נ ואם כן היתה ההקטרה למחר בהיטיב הנרות ראשונה שהרי אין הטבה בלי העלאה קודם כדאיתא התם אי לאו דעביד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מהיכא. אבל לר״ש במשנה דמנחות הפי׳ היכן צוהו ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה:
וישם את מסך הפתח וגו׳. כבר נתבאר לעיל ה׳ לשון שימה כאן:
ואת מזבח העלה שם וגו׳. משונה הלשון. ולא כתיב וישם את מזבח העולה. מכאן בא המדרש בזבחים דנ״ט א׳ מזבח העולה בפתח א״מ ולא כיור בפתח א״מ. דזה כלל בלשון המקרא דדיוק הנושא בא ראשונה במקרא כמש״כ לעיל כ״ו ב׳:
ויעל עליו את העלה. כבר נתבאר לעיל ו׳ דמש״ה נקרא כאן מזבח העולה משום שביום השמיני נתקדש להיות מזבח הצבור שכשר לעולת התמיד ולא כמו בשבעת ימי המלואים שלא היה אלא כבמת יחיד שאין מקריבין עליו התמיד:
ואת המנחה. זו מנחת נסכים. ועד כה שהיה במת יחיד לא הקריבו עליו נסכים דאין מנחה ונסכים בבמה:
כאשר צוה ה׳ וגו׳. בתוספתא הנ״ל היכן צוהו את הכבש האחד תעשה בבוקר:
וישם את הכיור וגו׳. בשום לב העמידו משוך קימעא לדרום וכדאיתא בזבחים שם מדיוקא דקראי:
ויתן שמה מים לרחצה. נתבאר לעיל י״א דעד היום לא נתקדש הכיור כלל ולא היה בו מים:
ורחצו ממנו משה. לפרש״י לפנינו שהיא כדעת רמב״ן שמשה הקריב ג״כ באותו יום. ודאי ניחא שנצרך ג״כ לרחיצת יו״ר אבל לפרש״י לפי מה שחזר בו וכדעת רשב״ם שאהרן ובניו הקריבו ולא משה וכן עיקר א״כ היתה רחיצה זו בשביל ביאה לא״מ. וכמו שנתבאר לעיל ל׳ כ׳ דלכ״ע בעינן רחיצה על הביאה להיכל אפילו בלי עבודה ומשנה מפורשת היא בפ״א דכלים:
כאשר צוה ה׳ את משה. באשר לא נתפרש הצווי למשה בתורה שמחויב גם הוא ברחיצה מש״ה כתיב כאשר צוה ה׳. בקבלה בע״פ:
ויקם את החצר וגו׳. כאן לא כתיב כאשר צוה וגו׳ מטעם שאין כאן חידוש כמש״כ לעיל:
ויכס הענן את אהל מועד. אהל מועד משמעו בכ״מ ההיכל. ולא כאהל העדות שמשמעו קדש קדשים דשם מונח לוחות העדות. וזהו ההפרש שבאותה שעה היה כסוי הענן על ההיכל ג״כ ולא כמו בכל יום. והא דכתיב אהל מועד גבי הכסוי. ומשכן גבי כבוד ה׳. אינו אלא דבר אחד. ורק לענין הענן קרא אותו אהל מועד. לומר שאע״ג שהיה מוכן להיות ליעוד עם משה וישראל מכ״מ באותה שעה כסהו הענן ולא הניח איש לבא בו. ולענין כבוד ה׳ נקרא משכן. באשר שבו שכן ה׳:
כי שכן עליו הענן. באותה שעה. היה יתרון גם באופן כסוי הענן. דבכל יום היה מלמעלה וגבוה מן המשכן אבל באותה שעה שכן עליו ממש. ע״כ היה פרוס גם על הפתח. והיינו דתניא בת״כ בברייתא דר״י והביאו רש״י נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו. פי׳ נסתלק מהפתח שעלה ונתקפל למעלה:
וכבוד ה׳ מלא את המשכן. הוא עוד טעם דמש״ה לא יכול משה ליכנס משום שמבפנים היה מלא כבוד ה׳ כפי׳ הרמב״ן. אבל לכאורה קשה טובא הא דאי׳ במ״ר ויקרא פ״א שמשה נכנס לפני ולפנים והרי בכל יום היה כבוד ה׳ בקדש הקדשים. והישוב ע״ז מבואר לעיל כ״ו ל״ג בפסוק והבדילה הפרכת לכם וגו׳. שהיה הפרכת הבולט משני בדי ארון כמין שני דדי אשה מבדיל אך לישראל בין הקודש לקה״ק. אבל לקדושת השכינה לא היה תלוי בפרכת אלא בגבול עשר אמות אורך קה״ק. ומשה רבינו היה עומד שם שלא היה שמה מלא כבוד ה׳:
מעל המשכן. פי׳ לגמרי מעל המשכן היינו אפי׳ מחלק אהל העדות שהיה הענן תמיד עליו:
בכל מסעיהם. אינו מדויק מאי קמ״ל קרא בזה. וכן אינו מדויק במקרא הסמוך עד יום העלותו. והרי החל וכתב ואם לא יעלה הענן ולא יסעו. והיינו עד יום העלותו. אלא יתבאר ע״פ הא דתניא בברייתא דמלאכת המשכן פי״ג ע״פ שלשה נוסעין ישראל ע״פ הקודש וע״פ משה וע״פ חצוצרות. ע״פ הקודש מנין שנא׳ ע״פ ה׳ יסעו. ע״פ משה. משה היה אומר להם מבערב בהשכמה אתם נוסעים מיד היו ישראל מוציאים את בהמתם ומתקנים את כליהם לצאת. ע״פ חצוצרות תקעו והריעו ותקעו על כל דגל ודגל. רי״א על כל מטה ומטה. הביאור ע״ז משום דכתיב בפ׳ בהעלותך ויסעו בראשונה ע״פ ה׳ ביד משה מפרש בראשונה מתחלה היינו קודם כל דבר היה דבר ה׳ למשה שיגיד לישראל שיכינו עצמם למסע. ופי׳ ויסעו זה הכנה לנסיעה היינו קיפול הבגדים והמשאות. וכבר נתבאר הכי לעיל ט״ו כ״ב פי׳ ויסע משה וגו׳. אחר שקפלו והיו מוכנים לדרך החל ענין החצוצרות להעמיד כל דגל וכל שבט על מקומו. דבחנייתם היו הולכים משבט לשבט אבל במסען היתה המצוה ללכת איש על דגלו. ואע״ג דבס׳ במדבר כתיב איש על דגלו יחנו ב״י. הרי דגם בחנייתן היה איש על דגלו לק״מ דשם הפי׳ חניית אהלו בקביעו׳ ובני ביתו היו על דגלו. אבל כל אחד היה רשאי ללכת משבט לשבט. משא״כ במסען. ובא כ״ז ע״י החצוצרות. ופי׳ ויסע דגל מחנה יהודה בראשונה לצבאותם. שעמדו כל אחד ואחד משארי מחנות לצבאותם לשבטו ולדגלו. וזה נקרא ג״כ מסע. ובתוך נסיעה זו הורד המשכן ונתקפל הענן והיה עומד וממתין עד שאמר משה קומה ה׳ והיה מהלך ואז נסעו ישראל וע״ע בילקוט פ׳ בהעלותך רמז תשכ״ט בשם ספרי זוטא. ונסיעה זו מיקרי ע״פ הקודש שהכל ראו הענן הולך והלכו גם המה. מעתה פי׳ מקראות אלו שאנו עומדים הכי. בכל מסעיהם היינו מסע שניה שהיה ע״פ חצוצרות. והיה הרבה מסעות לכל איש לשבטו. כ״ז היה בהעלות הענן מעל המשכן היינו שקיפל עצמו ועלה ממנו אז יסעו ב״י איש איש למקומו:
ולא יסעו עד יום העלותו. אע״ג שכבר קיפלו בגדיהם והיו מוכנים לדרך מכ״מ לא נסעו עד יום העלות הענן. ואם לא כתיב עד יום העלותו. הייתי מפרש הא דכתיב ואם לא יעלה הענן שלא היה מכין עצמו לעלות כלל וא״כ לא הכינו עצמם לנסיעה כלל. אבל משעה שנתקפל למעלה והיו כבר מוכנים לצאת ס״ד שהלכו אפילו עוד לא הלך הענן. ע״כ כתיב עד יום העלוהו שלא זזו עצמם לצאת ממש עד שעלה הענן ממש:
כי ענן ה׳וגו׳. באשר אירע שהלכו בלילה. וכתיב דעמוד אש היה בלילה ולא עמוד ענן. מש״ה בא הכתוב ללמדנו דעמוד האש שהי׳ בלילה לא היה ענין אחר מעמוד הענן דביום אלא אותו עמוד הענן היה בלילה באור אש. והכי נתבאר לעיל י״ג כ״ב ובס׳ במדבר ט׳ ט״ו:
בכל מסעיהם. בכל המסעות בין שהיה ברצון ה׳ בין שהיה בזעף כמו לאחר מעשה מרגלים. מכל מקום זה לא נשתנה עסק הענן שהיה תמיד:
סליק
